ווואו כמה נוכחות יש לך אי אפשר לפספס אותך!!
כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה.
תמיד הייתי צבעונית.
השילובים שעשיתי צבעים ובהדפסים היו גוררים לא פעם תדהמה והרמת גבה.
הרי אם נחשוב על זה רגע , לחיות בקיבוץ נידח בצפון הארץ, זה לא המקום לזה. זה לא בדיוק מקובל להסתובב בשבילים בקיבוץ ססגונית ואחרת.
כן, הייתי הולכת עם שילוב שלא מבייש דיווה באירוויזיון לכולבו, לקנות חלב ולחם. יש בקיבוץ שלנו את המבוגר התורן, זה שתמיד יש לו מה להגיד ואף פעם לא חוסך, חס ושלום להגיד את אשר על ליבו. חייב תמיד לעצור אותי, כולו מופתע מחדש :" תגידי מעיין, אני חייב לשאול אותך!!! זה תחפושת או פיג'מה???"
ואני תמיד הייתי עונה בחיוך:" יש לך כאן מולך אישה חזקה שיודעת מה היא רוצה וטוב לה ככה!!".
הבגדים שלי, זה העור השני שלי. ליקטתי כל בגד ובגד באהבה, תשוקה ותחושה שמביעים את הפנימיות שלי החוצה. אתן חושבות שתמיד הייתי ככה? אז זהו שממש ממש לא!!
במשך 14 שנה עבדתי בהוראה, מורה לחינוך מיוחד וגם למדתי ועסקתי כמה שנים בהדרכת הורים. הארון היה כולו לפי "מה שצריך", "ככה מורה מתלבשת", "מה יגידו אם אתלבש אחרת" ועוד. אז היו החולצות והמכנסיים שתמיד לבשתי.
הקפדתי על לוק מונוכרומטי, מעט קיבוצי, מעט בית ספרי. בצד ימין למטה בארון, שכבו וחיכו להן בשקט בשקט, בסבלנות רבה, שלושת שמלות הוינטאג' שכה אהבתי וקניתי, מקופלות יפה אך בולטות אפילו בקיפול המדויק שלהן והמיקום הלא מתחשב בארון.
תמיד רציתי ללבוש אותן, הייתי שואלת את עצמי "בטח, אבל לאן?" לובשת אותן ומחזירה בקיפול אוהב חזרה לארון ושוב היד ניגשת למוכר והידוע. לאט לאט, הצורך הפנימי הזה, שלימים הבנתי מה היה שם בפנים, התחיל לאותת שהוא רוצה לצאת.
מצאתי עצמי יותר ויותר ניגשת לחנויות וינטאג' ויד שניה ומתמסרת לפשפושים ולחיפושים אחר הבגד הזה שיחצין, יוציא החוצה את מה שהפה לא היה יכול להגיד. רק הבטן. כך המדף בארון התחיל להתמלא בעוד שמלה, חולצה, מכנסיים. בצבעים, הדפסים, משהו לא מוכר. ממש התחלתי להרגיש שיש לי תיבת אוצר בארון.
הבגדים שהם "הכיסוי הראוי" התחילו לעשות מקום לבגדים "כי בא לי". תזוזה התחילה לקרות במלתחה שלי וגם בראש. הסגנון השתנה, גם אני. לתת ביטוי, מסתבר לא מגיע בקלות, יש הרבה חששות. הרי נולדו לתוך "מה יגידו".
כמה פעמים שמעתי את המשפט "אני מאוד רוצה ללבוש את זה, אבל מה יחשבו עליי, מה יגידו, זה לא מתאים, זה נראה כמו תחפושת." ועוד ועוד.
התחלתי להתנסות, עקב לצד אגודל, עשיתי את זה בשלבים, הקשבת לקול הפנימי שלי, מה שלא היה נראה לי אז שיניתי, מה שנראה לי והרגיש נכון, יצאתי אתו מהבית. התחלתי להיות בולטת, נוכחת בחדר המורים. הייתה לי כבר חותמת סטייל משלי. וככל שהייתי מחוברת לעצמי, כך התעוזה והאומץ החלו לתפוס מקום. התחלתי להיות אורחת קבע אצל בעלות חנויות וינטאג' ויד שניה שכבר מזמן הפכו לחברות, שמאוהבות בחיידק המופלא הזה, מתעטפות בסיפור שיש מאחורי הבגד, מתרגשות כמו ילדות בחנות ממתקים, אוחזות בבגד שהזמן נותן לו כבוד. הלב דופק כשאותה נוסטלגיה, צבעוניות, הדפס מתחבר עם העור שלנו וככה מציגות אותו לעולם.
משפט סיום:
כמו כל דבר בחיים, שינוי זה מעט מפחיד, אבל גם מרגש!!
השינוי מתחיל בך ולך יש את הכוח לעשות כל מה שתחפצי בו.
אל תתני לרעשי רקע, דפוסי אמונה וחינוך שמעכבים אותך להזיז אותך,
תהיי את, תלבשי את, תאהבי את עצמך ומשם הכול פשוט יהיה הכי מדויק שיש.
הכל מתחיל ונגמר באהבה עצמית ובאמונה מי ומה שאת משם כל שינוי שתרצי בו יתממש.
מעיין אדר
סטייליסטית צבעונית. בהחלט.
ציידת יד 2 ווינטאג' צבעוני אחר ומטריף.
אמא לשלוש בנות מקיבוץ חניתה
מפונה בימים אלה מביתה למלון בטבריה.
משלבת בין בגדים וצבע להעלאת האופטימיות השמחה. נוסעת ברחבי הארץ כדי להגיע לכל אחת ואחת באשר היא!!!
צילום תמונה: טל לביא
